מהרהוריו של שחקן בדמינטון צעיר מבוגר

התחלתי לשחק בדמינטון לפני שלוש וחצי שנים בגיל 42 לערך לאחר שנים רבות בהן שיחקתי טניס. יום אחד ראיתי מודעה על פתיחת חוג בדמינטון בחדרה, נזכרתי מיד איך שיחקתי בילדותי בחצר ביתי עם אחי, ומיד הרמתי טלפון. מהחוג הזה לא יצא דבר, אבל הרעיון אחז בי חזק והחלטתי שלא להרפות.

זכרתי כי בעת שרותי הצבאי היה איתי שחקן מפרדס חנה ששמו קובי פלינקר, ועשיתי מעשה — נכנסתי לאינטרנט והקשתי "בדמינטון" ומיד מצאתי את הכתובת והטלפון של המועדון באור עקיבא. מכאן הדרך היתה קצרה אל האולם.

בהתחלה עוד הצלחתי לשלב בין טניס לבדמינטון, אך מהר מאוד נשבתי בקסמו של משחק הבדמינטון. קסמה לי גם העובדה שהוא משוחק באולם וקיומו אינו מותנה בגחמות מזג האויר. תחילה שיחקתי באופן חובבני, אבל ידעתי שעליי לעשות הכל כדי להשתפר ולהצטרף למשחקי הליגה — ואכן כך עשיתי.

לאחר חצי שנה של פעילות הצטרפתי לקבוצת אור עקיבא המשחקת בליגה הארצית ונעשיתי שחקן פעיל. חיי כשחקן אינם קלים — לא פעם אני משחק מול נערים צעירים, קלי רגליים, אשר למדו בדמינטון באופן מקצועי וההתמודדות מולם קשה. מנגד נמצאים בענף הרבה שחקנים מבוגרים, יוצאי חבר המדינות, אשר כושרם אינו טוב, אך הם למדו לשחק בדמינטון בצעירותם — יסודות המשחק ומגוון החבטות ידועים להם היטב, וגם המשחק מולם אינו קל.

החלטתי להתמודד גם עם הבעיה הזו — ולאחרונה הצטרפתי לאימוני הקבוצה הצעירה ואני מתאמן איתם ארבעה פעמים בשבוע, ולומד את יסודות הענף בגיל 46.

מכאן אתם למדים, ידידי הספורטאים — כי הכל בראש. איני אומר שאני יכול להוות אחד משחקני העתיד של הבדמינטון בישראל, אך כל עוד קיים הרצון להתפתח ולהשתפר — בספורט ובכל תחום — כדאי לנסות ולמצות. אני שומע כל הזמן סביבי אנשים שאומרים "מה, בגילך כבר אי אפשר להשתפר?" — ואני טוען שתמיד אפשר. אולי יותר לאט, אבל עם משמעת, נחישות וכוח רצון — השמיים הם הגבול.

אני מאוד אוהב את הענף וגם תורם לו על חשבון זמני, במסגרת ועדת ליגה וגביע. אני מקווה שאוכל להמשיך ולשחק עוד שנים רבות, ושהענף ימשיך להתפתח ולגדול.