עובדות על בדמינטון

שחקן בדמינטון ממוצע רץ בין 4 ל-6 ק"מ בכל מערכה. במשחק של 3 מערכהים — זו כמעט ריצת 10 ק"מ. זאת לצד אלפי שינויי כיוון, קפיצות וסמאשות. הספורט דורש סיבולת לב–ריאה ברמת כושר גבוהה במיוחד.

בדמינטון הוא ספורט הצופים מספר 2 בסין ובאינדונזיה — אחרי כדורגל. עם זאת, בישראל ובמדינות המערב, הוא כמעט בלתי מוכר. זה מתחיל להשתנות.

מאז 1992 זכו שחקנים אסייתים (סין, אינדונזיה, קוריאה, מלזיה) ביותר מ-90% מכל מדליות האולימפיאדה בבדמינטון. ההשקעה הממשלתית בחינוך ספורטיבי מגיל צעיר, לצד תרבות ספורטיבית שנבנתה עשרות שנים, יוצרות דומיננטיות מוחלטת.

ברמה המקצועית, לשחקן יש פחות מ-0.2 שנייה להגיב לסמאש מהיר. זמן תגובת אדם ממוצע הוא 250 מילישנייה — כלומר, שחקנים מקצועיים מגיבים מהר יותר מהממוצע האנושי, אחרי שנות אימון.

מגרש הבדמינטון הוא 13.4×6.1 מטר — קטן בהרבה ממגרש טניס (23.7×10.9 מ'). בדיוק בגלל הגודל הקטן, השחקנים חייבים להיות מהירים יותר ולבצע שינויי כיוון תכופים יותר — מה שהופך את הספורט לתובעני פיזית.

הספורט נולד בהודו הבריטית תחת השם "פונה", ונלקח לאנגליה על ידי קצינים בריטיים בסוף המאה ה-19. שמו הנוכחי "בדמינטון" נקרא על שם אחוזת "Badminton House" שבה שוחק המשחק לראשונה בבריטניה ב-1873.

הנוצה עוברת מהירות של 493 קמ"ש בסמאש, ומאטה ל-30–40 קמ"ש תוך שניות — הבדל של פי 15! שינוי זה נובע ממבנה הנוצה: בעוד ריצת אוויר כנגד הנוצות, ההתנגדות גדלה דרמטית. בדמינטון הוא ספורט ששחקניו חייבים לחשב מסלולים בלתי קבועים לחלוטין.

תעשיית ציוד הבדמינטון מוערכת ב-700 מיליון דולר בשנה. בסין לבדה נמכרים יותר מ-50 מיליון כדורים בשנה. מחבטי קרבון מקצועיים עולים 800–2,000 דולר, ומיתרים מקצועיים מוחלפים לרוב כל שבוע–שבועיים.

בתחרויות מקצועיות נבחר כדור לפי טמפרטורת האולם. בחום יש כדורים "מהירים" (נוצות פתוחות יותר, יוצרות פחות עיכוב) ובקור כדורים "איטיים". הפרש של 5 מעלות יכול לשנות את מסלול הנוצה ב-30–40 ס"מ.

בניתוח של גמרי אולימפיאדה נמצא שבממוצע יש מכה אחת כל 0.6 שנייה — כמעט פי 4 מהיר מטניס, שם עוברות בממוצע 2.5 שניות בין מכה למכה. ראלי בבדמינטון הוא הכי מהיר מבין כל ספורטי המחבטים.